בתי היקרה חגגה את יום הולדתה הרביעי השבוע, בחגיגה גדולה, מושקעת ויפה ועם כ- ל הילדים מהגן. אפילו היתה ליצנית! היתה חגיגה נפלאה ומרגשת, בתי נהנתה מאוד, וניכר גם שהילדים המתוקים. שלושים וארבעה ילדים השתתפו בחגיגה, ושלושים וארבע מתנות התקבלו בברכה, תודה רבה.
שמחתי מאוד כשבתי התעלמה במשך יום וחצי מארבע שקיות האשפה הגדולות שהכילו את המתנות ומילאו חלל בלתי מבוזבז בבית, כי כנראה שהיא איננה חומרנית, ושהכיף הגדול בחגיגת יום הולדת הוא החוויה שעוברים עם החברים. אז הרשינו לעצמנו, בעלי ואני, להתרפק בנחת על התכונה החיובית של הבת הבכירה שלנו, ואז עשינו כמיטב יכולתנו לקלקל אותה... כלומר, את המתנות צריך לפתוח, לא?
אז ישבנו על רצפת הסלון, הפשלנו שרוולים (סתם, לבשנו קצר) וניגשנו למלאכה בסרט נע: אבא פותח את השקית השחורה, הקטנה בוחרת דורון, אמא מקריאה את הברכה, היא קורעת את העטיפה, אבא מכניס לשקית האשפה את העטיפה, אמא משבצת בערימה המתאימה (משחקי חשיבה, יצירה, צעצוע, למחזור). לא תאמינו, אבל זה לקח ממש הרבה זמן! שלושים וארבע מתנות הן שלל רב!
ומה היה שם, בשלל המבורך? כמעט הכל מהכל- צעצועים, בובות, משחקים, מזוודות יצירה מתוחכמות עם הרבה ורוד ונצנצים (איך מנקים את הנצנצים ה... האלו?) הופתעתי מהשלל המגוון, מהמחשבה שהושקעה, מההשקעה הכספית הבלתי מבוטלת, מכרטיסי הברכה שילדות בנות ארבע הכינו בעצמן, מאריזות יפיפיות. היה שם כל כך הרבה, עד שנדרש רה- ארגון בחדר המשחקים!
ובכל זאת, לא היה שם אפילו ספר אחד.
אז מה, אתם שואלים? הרי מי שמכיר אותנו יודע שיש לנו בחדר העבודה כוורת ענקית המלאה בספרים, ובה שלוש יחידות שמלאות בספרי ילדים! ומי שמכיר אותי גם יודע שבמהלך השנה שזה עתה התחדשה, יתווספו עוד אי אלו ספרים לספריה הביתית שלנו, ואם כך הרי שאין כל בעיה. לא?
אז זהו, שלי יש בעיה. קטנטונת, לא משמעותית. כזאת שמביאה למחשבה ולהחלטה, אולי אפילו לכתיבה. מאז שבתי היתה קטנה (כי עכשיו היא ממש גדולה- בת ארבע!!!), בקופסת המשחקים שלה תמיד היה גם ספר. זה נבע מתוך אמונה שמגיל קטן ילדים לומדים לקטלג, גם אם לא ממש למיין. הם לומדים שמה שנמצא בקופסא הצבועה בגווני פסטל (כלומר, נמצא עקרונית בקופסא, כרגע הוא די מפוזר בכל הסלון), הוא לשם שעשוע. מגדל הטבעות, הכוסות, הדלי שאליו משחילים עיגולים (את הריבועים כבר איבדנו, ואת המשולשים מפזרים בבית, כי אז אמא דורכת עליהם ומשמיעה קול מצחיק), הרעשנים וגם הספר עם החיות, כולם כאן כדי שהילדים ישחקו וישמחו. אם כן, ספר פירושו הנאה!
לזה נוסיף סיפור לפני השינה, וספר שירים או דגדוגים כדי להרגיע כשקצת לא נעים (הרבה יותר משתלם מממתק, תשאלו כל דיאטנית), ואולי אפילו שעת סיפור בכל אחר צהריים, והנה לכם רקע לגידול ילדים קוראים. רקע שיתחזק בזכות הדוגמא האישית- אם הילדים שלכם יראו אתכם קוראים, ויראו שיש לכם באופן קבוע ספר ליד שידת השינה (או חמישה ספרים במקרה שלי, אל תשאלו), הם בהחלט יגדלו להיות ילדים שאוהבים ספרים ונהנים מקריאה.
משיחות עם הורים למדתי שלא כולם בטוחים שזה חשוב להם. בכנות, הם לא ממש נוהגים לקרוא ("למי יש זמן? לא כולנו מורים, את יודעת..."), הם הפנימו את כללי התרבות של העידן הפוסטמודרניסטי ("ראיתי את הסרט. למי יש זמן לקרוא? חלקנו עובדים בעבודות רציניות, את יודעת"), ובכלל ספרים לא נתפסים בעיניהם כשייכים למשבצת הבידור והפנאי ("הספר האחרון שקראתי היה תרנגול כפרות. הכריחו אותי בבית הספר. מורים..."). מלבד זאת, הילד שלהם יושב מול המחשב, עובד לאייפד ומקנח בנינג'ה- מכסח- פירות באייפון. זה מה שהוא אוהב, וחשוב שילדים יבינו בטכנולוגיה ("וזה משחרר אותי לעסוק בעינייני, לעומת זאת סיפור...").
אני מבינה את כל זה, ואני מעריכה מאוד את כל המתנות שבתי קיבלה, הכל ניתן מכל הלב ובהחלט ניכר כי הורים השקיעו זמן, מחשבה וכסף במתנות שרכשו. המחסור בספר מפריע לי משום שאני חוששת שהכתה בי המציאות (שוב...) לפיה ספרים אינם נתפסים כמתנה שילדה בת ארבע תעדיף על פני בובת ברבי. אם זו התפיסה, כנראה שאני האמא האחרונה שקונה לילדיה ספר כשמזדמן אירוע שדורש "הפתעה מיוחדת". האם יתכן שבעוד כמה שנים אראה על פניה של בתי היקרה מבט של אכזבה כשהיא תקרע את האריזה ותראה ספר?
אם כך, אין לי אלא לשאת את הבשורה, ולעשות את השינוי המתבקש: מעתה אגיע לכל חגיגת יום הולדת עם שני ספרים במתנה, אחד מהם יהיה ספר קלאסי ואחד מהם יהיה ספר חדיש. הקלאסי כדי לפנות לילד שההורה היה פעם, כי כל אחד מתרגש לראות ספר שהיה לו כשהוא היה קטן, והחדיש כדי להזכיר לילד שבהורה, שעדיין עושים את זה היום. האם תלכו איתי ותאמצו את משנתי?
אשת חינוך ומרצה. מתמחה בספרות עתיקה וחדשה- מקרא לצד מדע בדיוני ופנטזיה. עוסקת בספרות השוואתית בדגש על ספרות עתיקה (מקרא ויצירות מן המזרח הקדום) לצד ספרות פנטזיה מודרנית. מרצה בתחומים אלה ובנוספים.
